ירושלמי- יציאה איטית מבית הכנסת

בבבלי אומרים (ברכות ו): "אמר רבי חלבו אמר רב הונא: היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה". מסביר רש"י, שאם ממהר בדרכו מבית הכנסת, זה נראה "שעיכוב בית הכנסת דומה עליו כמשוי". לכן אין לרוץ כשיוצאים מבית הכנסת, אלא צריך ללכת רגיל.

גם בירושלמי מביאים את דברי רב הונא, אבל אומרים אחרת (שם ה א): "וכשהוא יוצא צריך להלך קימעא, מה טעם? 'כי אתה צעדי תספור'." זאת אומרת שיש ללכת לאט ביציאה מבית הכנסת.

נחלקו אפוא התלמודים, האם יש כאן רק איסור לרוץ, ודי בהליכה רגילה, או שיש ללכת לאט.

מה שורש ההבדל בין התלמודים?

שורש ההבדל הוא היחס בין החיים שמחוץ לבית הכנסת, לבין בית הכנסת.

דברי הירושלמי כאן, דומים לדבריו בעניין גאולתם של ישראל, שהיא "קימעא קימעא". כאשר המטרה היא להטמיע ערך במציאות הטבעית, זה חייב להיות בהדרגה. קימעא קימעא. הגאולה בנויה משלבים כי יש כאן תהליך של העלאת המציאות דרגה אחר דרגה. גם ביציאה מבית הכנסת, כך הם הדברים. כאשר נמצאים בבית הכנסת, נמצאים בתוך מציאות עליונה של קדושה. אחר כך יש ללכת לאט, "קימעא", כי מציאות החיים שמחוץ לבית הכנסת צריכה לעכל את הקדושה בהדרגה.

לעומת זאת, בגלות מציאות החיים אינה יכולה להיות בסיס לקדושה. היא מלאה סיגים וזוהמה. אין עניין ללכת לאט כדי להשפיע את העילוי של בית הכנסת בחיים שמחוץ לו, כי זה לא יעזור. המציאות של בית הכנסת היא עליונה, והמציאות שבחוץ מנותקת מעליונות זו.

המבט בדורנו הוא מתוך לימוד שני התלמודים ביחד.

נראה שהמרחק בין החיים הטבעיים לקדושה, העולה מתוך סוגיות הבבלי בהרבה סוגיות, בא ללמדינו שהחיבור הזה בין החיים לעבודת ה', העולה מהרבה סוגיות בירושלמי, אינו מובן מאליו ואינו בא מאליו. זה חידוש גדול ועבודה גדולה. אבל העבודה הזאת, בארץ ישראל היא אפשרית, וממילא הכרחית.